Choose another map, showing:

• Asia
• Eurasia
• Eurasia, Africa & Pacific
• The World

Other entries in India

שבועיים יוגה בג'יבי

לכפר ג'יבי הגענו בעקבות כתבה שפורסמה בלמטייל על משפחה שהיתה אצלו. שלחנו את טוביה ואת הילה לבדוק בדרך שלהם אם אפשר להתנחל אצלו לכמה ימים ונפגשנו איתם בהמשך והחלטנו להשאר לקורס יוגה בן שמונה ימים.
יוצאים דרומה ממנאלי. יוסי יושב לידי כשאני נוהג מהר מידי בכביש הראשי. לפעמים הוא טוב ומהיר אבל אז באות הפתעות והמהירות רק מעצימה את הסכנה. בסוף אני מתרצה ועובר לנהיגה מעט יותר איטית. בקולו אנחנו מסדרים את הביטוח של האוטו וקונים סיר לחץ חדש מעט יותר גדול ומנירוסטה. אחר כך ממשיכים דרומה ולכיוון ג'יבי. הכפר עצמו הוא במעלה של וואדי לכיוון מעבר הרים. כפר קטן ולמרות שהוא כאילו על כביש ראשי הוא למעשה על כביש צדדי אחרי עיירה לא גדולה ואין בו כמעט תנועה. הכביש כל כך קטן שאנחנו טועים וכמעט מגיעים למקום אחר לגמרי. בסוף אחרי חשיכה אנחנו מצליחים להגיע וטוביה פוגש אותנו על הכביש ומפנה אותנו אל המדרגות הקטנות בדרך אל האשרם.
אנחנו מוצאים חצר דשא קטנה ובצדה שלושה מבנים. האחד הוא מבנה של המשפחה המורחבת של קפיל. השני הוא מבנה המשמש מגורים לתלמידים באשרם והשלישי הוא מבנה המטבח הקטן ואולם היוגה. קפיל הוא המורה. הוא למד יוגה אצל יוגים גדולים ועוסק ביוגה מאז היה בן 16. היום הוא מנהל את האשרם ומלמד קורסים בני שמונה ימים או אחד עשר יום. הוא טיפה חמור סבר אבל במשך הימים מתגלה כבעל חמלה רבה ומקצועיות וסקרנות.
בערב כשאנחנו מגיעים אנחנו אוכלים אוכל שבילי מבשל. בילי הוא הנער שעוזר לקפיל לנהל את האשרם. הוא מבשל ומנקה ועושה כל מה שצריך. אחרי הארוחה אנחנו עושים עם קפיל שיחות אישיות בהן הוא שואל מה הרקע שלנו ומה אנחנו רוצים להשיג בשבוע הזה אצלו. אנחנו האנשים היחידים באשרם. שתי משפחות עם כמות כמעט מופרזת של ילדים ורעש. קפיל לוקח על עצמו ללמד את סבא יוסי את רזי היוגה. אם כי הוא לא מבטיח גדולות ונצורות אבל אומר שתרגול קבוע של חודש או יותר יעשה ניסים ונפלאות.
כל יום באשרם מתחיל בחימום ובשיעור ראשון של פראנהימה. אלה תרגילי נשימה שהולכים ונעשים מורכבים. בהתחלה נראה היה לנו שהתרגילים האלה הם תרגילים של בנתיים עד שיתחיל התרגול אבל עם הימים ועם ההסברים של קפיל אנחנו מבינים שתרגול הבוקר מוקדש לתרגולים של נשימות. כשזמנך בידך אתה יכול להקדיש את כל הבוקר לתרגולים של נשימות. התרגולים לוקחים כשעה וחצי. אנחנו עושים אותם או בחדר היוגה או על הדשא. רוב הימים סגריריים מעט בבוקר ולפעמים אף יורד גשם. חצי השעה האחרונה של הנשימות מוקדשת למדיטציה. ואז אנחנו יוצאים למטבח להכין ארוחת בוקר לכולם. אחרינו נכנס יוסי לחדר היוגה וקפיל עובד עליו קשה. הוא מקפיץ אותו ונותן לו תרגילי נשימה ולפעמים אף מקפל אותו ולוחץ על הרגליים כדי שיתקפלו כמה שרק אפשר.
את הארוחות שלנו אנחנו מבשלים בעצמנו. ארוחות הבוקר מתמקדות בירקות ודייסת שיבולת שועל, ארוחות הצהריים בילי עושה לילדים ואנחנו טיפה עוזרים וארוחות הערב - מבשלים תבשילים שלמדנו באולה ועוד בישולים שונים ומשונים.
אני מתלבט אם לתאר יום יום את מה שאנחנו עוברים כאן או לסכם את התקופה. הימים די דומים. שיעור היוגה של הבוקר מוקדש לנשימות והשיעור של אחר הצהריים לאסנות שהן פוזיציות של יוגה. בין שני אלה אנחנו לא אוכלים צהריים אבל יוצאים לטיולים או לעיר הקרובה לקניות. גילינו שניתן לקנות כמעט כל מה שאנחנו רוצים בעיר הקרובה. השבועיים האלה בג'יבי עם המטבח שעומד לרשותנו הם שבועיים שבהם אנחנו מבשלים לעצמנו ומתרגלים והילדים לאט לאט פורחים ומשחקים על הדשא. כל יום בצהריים הילדים אוכלים ואנחנו לא. בהתחלה אנחנו מעורבים בהכנה של הארוחות שלהם אבל אחרי כמה זמן הם מתארגנים לבד ומכינים את הארוחות בעצמם. יום אחד הבנים אחראים על האוכל ויום אחריו הבנות. ובזמן הזה שהילדים עסוקים אנחנו אפילו מצליחים לנוח צהריים או לדבר או לכתוב או לטייל או לעבוד על החזון שלנו. אבל על כל מה שקשור לחזון וההמשך של הרעיון שנבט לו באולה ארחיב עוד מעט קט.
הילדים וגם אנחנו אוהבים את המקום הזה. את הקביעות והגינה והאוטונומיה שיש לנו. אוהבים את ההכנה של הארוחות ואת היכולת שלנו לשלוט על לוח הזמנים ועל האוכל שאנחנו אוכלים. מעט נמאס ממסעדות ומהתפריט ההודי הלא משתנה. מזג האויר גשום מעט אבל לא מונע מאיתנו לטייל ולנסוע לעיר הקרובה. אנחנו מחלקים את הימים לימים של טיול ולימים של קניות בבנג'ר זו עיר המחוז הרחוקה עשרה קילומטר מג'יבי.
הראיה של קפיל היא שהיוגה היא היוגה למדיטציה. זו לא התעמלות ולא שיעור ארובי ובטח שלא שיעור בלוליינות או גמישות יתר. הוא רוצה להתאים את התרגילים הנכונים לכל אחד מאיתנו וגם את הנשימות. הוא לא כל כך דואג שלא נעשה יותר מידי אסנות אלא מבהיר שהוא רוצה שנעשה את האסנות כמו שצריך ולאט לאט נלמד להיות משופשפים על מספר לא גדול של פוזיציות. אני אוהב את המדיטציות שאחרי הנשימות. המוח נקי ואני רואה את האור. ממש ככה רואה מין הילה כזו של בוקר עולה מבעד לעפעפיים הסגורים. אני שומה מה מתרחש סביבי אבל יכול לשבת במדיטציה שעה ארוכה. אפילו כמעט שלוש שעות ברצף.
והטיולים -
טיול אחד אנחנו עושים למעבר ההרים. הדרך היא רק של 14 קילומטר מג'יבי אבל היא כל כך איטית ברכב כי השיפוע הוא גדול והדרך משובשת מאוד. בסיום העלייה אנחנו מגיעים למעבר שכל מה שמציין אותו הן שתי דהבות. שם אנחנו מחנים את האוטו ויורדים למסלול רגלי של שישה קילומטר לכל כיוון עד האגם הקדוש ובחזרה. האגמים בהודו ובמיוחד אלה הנמצאים על ההרים - כולם קדושים. על כל אגם אומרים לנו שלמעשה הוא אחד משלושת האגמים הקדושים ביותר שיש בהודו. גם על הרים אומרים את זה ועל נהרות. ואנחנו צוחקים. כל אגם שאנחנו רואים מיד אנחנו מכתירים אותו בתואר - אחד משלושת האגמים הקדושים ביותר שיש בהודו. אנחנו יורדים מהאוטו וצועדים במרץ לכיוון האגם. הדרך עולה עלייה מתונה בתוך יער של עצים גבוהים וישרים. מזג האויר סגרירי ומתאים במיוחד להליכה מאומצת. בנתיים ההליכה לא קשה ואחרי העיקול בדרך אנחנו כבר לא רואים את האוטו ולא שום שריד לצוויליזציה. רק אנחנו וההרים. הדרך מושכת לאורך שרשרת של פסגות. אנחנו עוברים ממש מתחת לפסגות ובתוך יער. ירידה ארוכה ועוד עליה ואנחנו כבר לא כל כך יודעים אם לא טעינו. הילדים מתחילים לקטר מעט. עצירה אחת או שתיים מחסלות את כל מלאי החטיפים שלקחנו לדרך. ועדיין לא הגענו למטרה. בסוף אנחנו מחליטים לא להאריך בדרך וליסוב לאחור אם לא נראה את האגם בקרוב. השעה מאוחרת ואנחנו לא רוצים לאחר לשיעור היוגה  של אחר הצהריים. אבל לא בא לנו לחזור בלי שנראה את האגם. בסופו של גבר האגם מתגלה. שני צריפים שבדוחק ניתן לקרוא להם דהבות. אחריהם ירידה בוצית ואז ניגלה לו האגם. הוא קטן ומוקף בסלעים גדולים. לצידו מקדש לא גדול ועדרי כבשים הרועים על צלעות ההרים. אנחנו מבקרים במקדש הקטן ונחים על גדת האגם. מדברים כמעה עם הרועים וחוזרים לדרך חזרה. הדרך חזרה קצרה בדרך כלל אבל לא במקרה הזה. הירידה הארוכה של הדרך הלוך מתגלה באופן מפתיע כעלייה אימתנית של הדרך חזרה. אנחנו לחוצים טיפה בגלל הזמנים הקצרים והשיעור המתעכב. מנסים ללכת מהר יחסית אבל העלייה מקשה. סבא יוסי עזב אותנו עוד בהתחלה ולא הגיע עד האגם, הוא מחכה לנו באוטו. עלייה מתישה והאנחות של הילדים רק מתגברות. לבסוף אנחנו רואים את האור, או את האוטו ומגיעים אליו באיחור רב. מגיעים ליוגה עייפים אך מרוצים ואל קפיל שהתייאש מאיתנו ולא חיכה. לא נורא, היה טיול טוב ולהבא לא נאחר למורה ולשיעור.
למחרת אנחנו קמים מוקדם לשיעור מיוחד של יוגה נידרה. קפיל מדגיש שאנחנו צריכים לקום מוקדם ולהביא שמיכה ובגדים חמים. הוא משכיב אותנו על המזרונים ועושה לנו מעין דמיון מודרך. אני נופל לשינה מייד ושומע רק במעומעם את ההוראות שלו. הוא מוביל אותנו בדמיון המודרך דרך רגשות ומצבים ולבסוף מעיר אותנו אחרי שעתיים אני חושב. כל הזמן הוא חוזר ואומר במהלך ההדרכה שלא נשכח שאנחנו נמצאים בשיעור של יוגה נידרה. הקול העבה שלו והנחישות שהוא מקרין נכנסים לי לחלום. קשה טיפה להתעורר מהחלום הזה. השינה לא היתה שינה של חוסר קליטה או חוסר תחושה. זו היתה שינה של ריחוף ושל עבודה. אני מתעורר וכך גם נעה והילה וטוביה בהרגשה טובה, בהרגשה שעשינו משהו אם כי לא התאמצנו לעשות את זה. משהו מאוד מעניין שאולי נלמד לעשות בעצמנו בהמשך.
טיול נוסף אנחנו עושים היום לצד השני של הוואדי. זה עדיין נחשב בתוך הכפר או שלא. בכל אופן הטיול הוא טיול בעליות התלולות של הוואדי. גם בחלק הזה של ההימלייה הנחלים תלולים והמים שוצפים. עצים גבוהים ארזים ישרים ובתים קסומים. הבתים בנויים אבל כשאת הרעפים מחליפות אבנים שטוחות המוצבות זו על זו כמו רעפים. הרבה ירק ודלעות מטפסות על הגגות. אנחנו עולים על גדה השניה של הוואדי ואחר כך יורדים. יוסי הולך איתנו. טיול לא ארוך שפשוט מחזיר לנו את המרץ ואת האנרגייה רק מהנשימה של האויר הזה הטהור והנופים היפים.
ובערב קפיל יושב איתנו אחרי שהילדים אכלו ורק אנחנו המבוגרים נשארנו. הוא מספר לנו על המורים שלו ואנחנו מספרים לו על העולם שלנו. הוא סקרן ושואל על המון דברים החל מהאוכל שאנחנו רגילים לאכול ועד לעולם שלנו. הוא מתעניין בישראל בצורה בה אנחנו חיים וגרים, הבתים שלנו, חוף הים והמסורת שלנו. הוא חוקר בייחוד את יוסי על החיים שלנו. על המסורת היהודית וטכסי הדת שלנו. קפיל הוא אדם מאוד דתי והוא מקיים פוג'ות כל בוקר וכל יום. הוא מתעניין בדת היהודית ובטכסים שלה. יוסי עונה לו באריכות וכך הם יושבים להם והשיחות בינהם נמשכות שעות.
הימים חולפים להם בנחת ועם התרגילים והמדיטציות אנחנו כל הזמן מרגישים שאנחנו לומדים ומתקדמים.
הילדיםלאט לאט לומדים להיות עצמאיים ולבשל לעצמם. הם משחקים ביחד ולמרות פער הגילים הם מסתדרים ונמצאים כל הזמן בפעילות. משחקים הרבה בפוקימון במחשב או בדמיון. משחקים על הדשא בכדור נוצה עם הרקטות שמביא להם יוגי הילד המתוק של קפיל.
המשטר של האוכל הבריא, האורז המלא והבישול בעצמנו מאוד טבעי לנו אבל חדש מאוד למשפחת קורן-כץ. הילה וטוביה נהנים מאוד ושואלים הרבה שאלות - לומדים על הבישול ועל הדרך בה אנחנו מנהלים את האוכל שלנו. אנחנו שמחים ללמד ולהסביר. הילדים מתלוננים על השינוי בתזונה. הם מתגעגעים לארוחות של מקדונלד וכדומה. הילדים שלנו לא מכירים מה זה בשר או מה זה מקדונלד. בסופו של דבר אנחנו מאכילים את הילדים בארוחות פשרה. הם אוכלים ירקות אבל גם אוכלים הרבה פסטה ותפוחי אדמה. לאורך השבועיים האלה ניכר שינוי בתזונה ובהרגלים של הילדים. הילה נהנית בכל פעם שהילדים מבקשים פרי או ירק. בסופם של השבועיים הילדים מבשלים כבר בעצמם את ארוחות הצהריים שלהם. בהתחלה הארוחות כוללות רק פאסטה אבל לקראת סוף השבועיים הארוחות כבר כוללות גם ירקות והילדים מכינים בעצמם תבשילי ירקות.
עוד טיול - הפעם אנחנו יוצאים לכיוון מעלה הוואדי ברגל. הילדים לא רוצים לבוא וכך אנחנו נשארים המבוגרים בלבד. אנחנו עולים במעלה צלע ההר וחולפים בקתות אבן ויערות. הנוף הוא אותו נוף אבל השלווה לא מופרת כשאנחנו רק ארבעה בלי ילדים. רגעי החסד האלה העצמאיים שלנו ללא הילדים נדירים. הטיול המשפחתי מעצם טבעו הוא טיול לחוץ וללא פרטיות כמעט. בטיול הזה אנחנו נהנים על השלווה ועל החברה ומצליחים לנפוש מהטיול. נעצרים ליד בקתת אבן, מצלמים (קולג' גדול מצורף), מדברים. הקשר בננו טוב והשהות ביחד מאוד מהנה.
כשאנחנו יורדים אנחנו עוברים במכולת המקומית וקונים מעט מצרכים לארוחת הערב.
והחזון - הטיול הזה או האלוהים או המזל הקרה על דרכנו את הילה ממש ברגע הנכון. הילה היא מאמנת עסקית ואנחנו אחרי התעוררות החזון היינו צריכים בדיוק את זה. סיפרנו לה בהתרגשות את הרעיון ואת מה שאנחנו רוצים להקים והיא התנדבה לעזור לנו בשבועיים האלה שאנחנו ביחד לנסח את החזון האישי שלנו ואת החזון העסקי. התחלנו, כל אחד מאיתנו בחזון האישי. קנינו מחברות קטנות והתחלנו לנסח פעם ועוד פעם עד שהדברים התחילו לקבל צורה. בלי לחץ ובמהלך הימים שעברו ניסחנו את החזון. מסתבר שהחזון העסקי מאוד קשור בחזון האישי שלי וגם של נעה. כל אחד מאיתנו ניסח את החזון האישי ואז ניסחנו מעין חזון עסקי למרכז שאנחנו רוצים להקים. אחרי הניסוח הראשוני והממצה פורטים את החזון לתמונת מצב בעוד עשר שנים. מי אני בעוד עשר שנים, מי אני רוצה להיות ואיך אני רוצה להתנהג. תמונת מצב של המשפחה והיחסים. ולבסוף עושים מעין רישום של השגים ופעולות לפי שנים על מנת לממש את החזון הזה.
אני לא אוהב לוחות זמנים. אני לא אוהב תכנון אישי כזה. הוא מלחיץ אותי, הוא גורם לי לחשוב שאני כל הזמן מאחר ולא להתענג על ההשג. אבל ציור התמונה והחזון מרחיבים את הדעת וגורמים לי להיות בתוך מין תמונה של מה שעומד להתרחש. ושוב רוצה להגיד תודה ענקית להילה על הסבלנות וההשקעה ובעיקר על פתיחת החלון הזה למימוש של החזון. ורוצה לכתוב אותו, את החזון האישי שלי כאן כדי לפרסם אותו בעוד מקום אחד.
החזון האישי -

אני אדם אוהב שנוגע באנשים.
אני חי על פי הערכים שלי ועל פי אמת פנימית יציבה שלי.
אני יוצר סביבי מרחב אהבה, גדילה והתפתחות לאנשים רבים. במרחב הזה הם חווים קבלה, אהבה ועוצמה לשנות את חייהם ולהיות מאושרים.
אני אדם סקרן שנמצא בלמידה ובמחקר מתמידים בתחומים רבים.
אני מבטא את עצמי בדרכים שונות ומגוונות, גם במישור האינטלקטואלי וגם בתחומי אומנות ועשייה אחרים.
בעל אינטגריטי ברמה גבוהה.

את הביטוי של החזון הזה בעשייה אולי לא זה המקום לפרט אבל השורות האלה מקפלות בתוכם הרבה מאוד כוונה ונשמה עבורי.
ושוב היוגה. סבא יוסי משקיע. את ההתקדמות הגדולה ביותר הוא עשה. בשבועיים של היוגה הוא נעשה גמיש בהרבה, נפתחה לו הנשימה והמשקל יורד. טוב המשקל גם ירד לפני וכנראה גם ירד אחרי היוגה אבל האימונים האלה רק הדגישו כמה הוא נעשה יותר חיוני ויותר פעיל כשהוא מתאמן. קפיל התחיל בנשימות איתו והמשיך בתרגילי גמישות. יוסי נענה. הוא נשם וקפץ ושכב ושוב קפץ. הניע את הידיים והרגליים. קיפל את עצמו ונתן לקפיל לקפל אותו. על הבטן, על הגב, על הצד. בישיבה או שכיבה. וכל הזמן הוא משתפר ויכול יותר. מצליח לשבת על הרצפה ומצליח למתוח את עצמו ולגעת באצבעות הרגליים עם הידיים שלו. מצליח לנשום טוב ועוד ועוד. אם הוא ימשיך בקצב הזה הוא עוד יגיע לאולימפיאדה הקרובה J. קפיל מאוד מרוצה מההתקדמות שלו אבל יוסי למרות הפצרותנו לא רוצה להשאר יותר. היינו נשארים גם חודש אם היה רוצה.
ועוד חווייה לקראת סוף השבוע - ניקוי כללי של הגוף. אנחנו מתלבטים אם לעשות את זה - תהליך של יום שלם ומעין התחייבות ליותר. קפיל לא לוחץ אנחנו מחליטים ללכת על זה. התהליך מתחיל בבוקר אחרי האימון. קפיל מכין שני דליים של תמיסת מלח ולימון. כל אחד מאיתנו שותה כוסות של מי לימון ומלח. אני שותה מין עם מעט פחות לימון. שלוש כוסות ואחר כך תרגילים יוגיים. ושוב שלוש כוסות. ושוב התרגילים. אנחנו פורשים את המזרונים על הדשא ושם שותים ושם עושים את התרגילים. שמש נעימה אבל אנחנו מרוכזים בניקוי. מספר הכוסות כבר מתקדם ואנחנו כל הזמן מחכים מתי נרוץ לשרותים ונשפוך את כל המים האלה שמצטברים לנו בבטן. אני סופר עשר ועוד עשר ולבסוף מגיע לעשרים וארבע לפני שאני רץ לשרותים לשפוך לפחות חלק מהכמות האדירה הזו של שישה ליטר מים. אחרי הפעם הראשונה מגיעות פעמים רבות נוספות. אנחנו על הקו אל השרותים וחזרה. נחים. לא עושים פעילות כל היום ולא אוכלים כלום. למחרת אנחנו אוכלים מעט - קפיל מבשל לנו אוכל מיוחד. שמן עם אורז מימי מאוד. לאוכלי הבשר ביננו גיי ולנו שמן זית. לאט לאט אנחנו פותחים את גבולות התזונה שלנו. מרגישים יותר קלים ויותר נקיים - אולי מבפנים. אחרי שלושה ימים הוא מרשה לנו לאכול הכל אבל לא דברים חמוצים למשך החודש הקרוב. לשמור על הנקיון. והתהליך מומלץ כל שנה או משהו כזה. אחרי שישה חודשים הוא ממליץ ניקוי קטן - רק שמונה כוסות מים. ובכל אופן לא ממליץ על עריכה של התהליך הזה ללא השגחה.
לקראת סוף השהות שלנו בג'יבי אצל קפיל אנחנו מעט עצובים. היה לנו טוב כאן, למדנו המון. קפיל הוא אדם מרגיע ומרגש ובעיקר מורה טוב. המקום כל כך מרגיע וכל כך מזמין להתאמן. נראה לנו שנשוב. וגם השהות עם הילה וטוביה והילדים היתה לנו טובה ומרגיעה. אינטימית ונעימה.
אנחנו עורכים ארוחה אחרונה, מצטלמים עם קפיל כמעט בכל תנוחה אפשרית. הוא מסביר לנו אילו תרגילים אנחנו צריכים לעשות ומצלם לנו את האסנות. אנחנו נפרדים. נוסעים לכיוון בטד.
אבל על בטד בכתבה הבאה.   

Add to del.icio.us Add to reddit

Photos / videos of "שבועיים יוגה בג'יבי":