Choose another map, showing:

• Asia
• Eurasia
• Eurasia, Africa & Pacific
• The World

Other entries in Kulu

בטאד - סוף סוף טראק

בטאד - סוף סוף טראק
הדרך לכפר בטאד איננה ארוכה. צריך לרדת מג'יבי לכיוון בנג'אר. לעבור את העיירה ולפנות צפונה. הדרך מתפתלת לה במעלה של וואדי אחר. הנחל דומה מאוד לנחל שאנחנו מורגלים אליו, זורם מים על סלעים גדולים. הנוף הוא נוף מיוער וההרים מסביב הולכים וסוגרים על הנחל ככל שמעמיקים בנסיעה ועולים במעלה. לבסוף מגיעים לכפר קטן - בטאד. את הכפר קשה לראות עד שמגיעים ממש לעיקול לפני הבית הראשון. אנטנת סלולארי ניצבת במדרון וסביבה כמה בתים. כאילו ממצה במבט אחד את הקונפליקט בין הקדמה ההודית לכל המסורת והנוף.
הכפר הוא כפר קטן שלמרות מה שמסומן במפה נמצא ממש בסוף הדרך. בכפר יש גשר על הנחל שאחריו לא ממשיך הכביש. האוטובוסים שמגיעים פעמיים ביום פשוט מסתובבים וחוזרים בחזרה. אנחנו מגיעים לרחבה המרכזית של הכפר, היא לא גדולה. הגשר נמצא מאה מטר בהמשך אבל אף אחד כמעט לא מגיע לגשר. בהתחלה נראה שלא ניתן להסתובב, המקום כל כך קטן אבל אחר כך הצלחנו. כל גברברי הכפר שישבו בבית הקפה המקומי ישר הרימו את ראשם לשאול את מי אנחנו צריכים. בית קפה זו מילה גדולה על הדהבה המקומית שגם במושגים של דהבה היא לא מצטיינת.
ניקה הוא ראש הכפר וגם סוחר ירקות ופירות וגם הבעלים של המלון המקומי היחיד. הוא מקבל את פנינו בהתרגשות. כנראה לא הרבה אנשים מגיעים לכפר ועוד שתי משפחות ביחד זה משהו לא מקובל. אנחנו נכנסים אחר כבוד לבית הגדול שמשמש כמלון או גסטהאוס. הוא נראה חדש. ספון עץ. המדרגות צרות לקומות העליונות אבל החדרים יפים והמרפסת שלהם מוארת ומשקיפה על הרחוב המרכזי היחיד של הכפר ופרט לכמה אוטובוסים ביום לא עוברים בו יותר מידי כלי רכב. וכמובן משקיפה על הנוף ועל ההרים והנחל השוצף. אשתו של ניקה היא המפעילה של המלון והיא גם מורה בבית הספר המקומי. היא מגישה לנו תה ובסביבות השעה חמש בערב אנחנו משתלטים לה על המטבח ומתחילים להכין את ארוחת הערב. הירקות נמצאים בשפע וניקה גם אומר שכל מה שאנחנו צריכים הוא יכול להביא לנו מהעסק שלו.
ניקה הוא בחור מוזר. הוא סוחר בירקות שגדלים בסביבה ומביא אותם רחוק רחוק מרחק של כמה מאות קילומטרים. הוא נוסע נסיעות ליליות כמה ימים בשבוע ומביא את התוצרת שלו לעיר רחוקה. הוא נוסע בלילה וכל פעם עושה נסיעות עסקים של יום או יומיים או לפעמים שלושה. הוא גם בחור מוזר טיפה ולא ממש מספר לאן הוא נוסע ומתי. אנחנו החלטנו שיש לו משפחה מקבילה באיזה מקום מרחק כמה שעות נסיעה והוא מבלה חצי מהזמן במשפחה בבטאד וחצי מהזמן עם המשפחה השנייה. בכל אופן אנחנו מאוד שמחים על המלון הזה ועל הנוף והכפר וגם על העצמאות להכין את האוכל שלנו. הערב יורד והשינה המוקדמת מציפה אותנו.
נעה הלכה לישון מאוחר כיוון שהייתה מרותקת לספר יונה ונער של מאיר שלו. לכן היא לא קמה לעשות את היוגה של הבוקר. אנחנו מכינים במטבח של הבית פנקייקים ורוטב תפוחים לארוחת הבוקר. אני מנצח על העשייה והילדים מלקקים את האצבעות. אחר כך נעה ואני יורדים לכיוון הנחל ועושים רייקי זה לזו על סלע גדול בשמש הבוקר ממש ליד המים. שלווה של התנתקות מכל ההמולה ששוררת במלון. הילדים משחקים עולים ויורדים על גרם המדרגות הצר. למעשה זה סולם ולא יותר. אחרי שעה לקראת הצהריים אנחנו חוזרים למלון ומחליטים לנסוע לכפר הסמוך כדי להשתתף בחגיגה או פסטיבל דתי כלשהו. מרחק עשרה קילומטר במורד הכביש אנחנו מגיעים לכפר הומה והחגיגה בעיצומה. למעשה היא רק מתחילה וכולם מחכים לאפריון שיגיע עם פסל של האלה דורגה. מסתבר שהפסלים האלה נישאים על ידי קבוצת אנשים יוצאים מהכפרים בסביבה ומגיעים לכפר הראשי אחד אחד ומשתתפים בחגיגה לכבות האלה דורגה. אנחנו מחכים ואחרי כמה זמן מגיע הפסל הראשון. האפריון מקושט ומוקף אנשים הוא מגיע בכביש הראשי של הכפר ומתקרב לרחבת המקדש. נושאים אותו שני אנשים ומסביבם הולכים הרבה אנשים אחרים לבושים בהידור. שתי חצוצרות גדולות שני חלילים ותופים מנגנים במהלך התהלוכה. המון אדם מקיף את הפסל והוא מתקדם לאט עם הרבה עצירות לכיוון הרחבה. כשהוא מגיע לרחבה הוא נעצר מול המקדש וקד קידה לכיוון המקדש. מצחיק להגיד שהפסל קד קידה כי למעשה האפריון הזה המקושט כולו עם הפסל מתכופף בכוח האנשים הנושאים אותו. לפי המאמץ על פניהם נראה שהפסל לא קל בכלל. אחרי הקידה הפסל מקיף את המקדש ועל השביל מאחורי המקדש מתרחש טכס נוסף. הפסל עוצר והחצוצרות מנגנות. מול הפסל מגיעים כמה אנשים והתזמורת ואז מתוך הקבוצה מגיח איש דת לבוש בגדים פשוטים סגפניים ועומד מול הפסל. הוא מחזיק בידיו שרשראות ברזל. עומד מול הפסל ועושה מדיטציה משך כמה שניות ואז הוא צועק לשמיים ומניף את ראשו. שפעת שיער ארוך של איש דת נפרשת כשהכובע שלו נופל לאחור ונתפס בידי אחד מהמלווים. אחרי הטכס הזה הוא מובל עם הפסל לכיוון החצר המרכזית של המקדש הקטן. שם הפסל מונח בצד והסגפן צועק ומכה על גופו עם השרשראות. אחרי ההלקאה הוא מחלק לכל מי שרוצה מעין כדורונים קטנים שאנשים שמים על הראש למזל. ואז כולם מתיישבים לחכות לפסל הבא. הוא מגיע כמו הראשון ומבצע ממש בדיוק את אותו ריטואל. גם כאן יש סגפן וגם הפסל הזה קד לכיוון המקדש. ושוב ההלקאה ושוב החלוקה למזל. והפסלים על האפריונים משתחווים זה לזה. ומוצבים זה ליד זה על במה ושוב מחכים לפסל הבא. ככה חמישה פסלים מגיעים זה אחרי זה לרחבה ומבצעים את אותו טכס וכשכולם מגיעים מתחילה מין הילולה. הטכס הדתי נגמר והחגיגה מתחילה. אנשים גודשים את הרחבה ואת הרחובות. חצוצרות מצפצפות וכולם מסתובבים. בשלב הזה אנחנו מחליטים לחתוך לכיוון המלון שלנו. אחר צהריים של מנוחה וקריאה הכנה של ארוחת ערב והרגעה של היום. אנחנו מגלים שהזמן הזה במקום שהוא מעט יותר קבוע והילדים יכולים לערוך איתו הכרות, להתרגל אליו ולהרגיש כמו בבית (טיפה) הוא חשוב מאוד. עמית כותב על המחשב ומריק את כל הרעיונות שלו למסמכי מחשב. ענבר לפעמים עושה חוברות עבודה או שומעת סיפורים ועומר שורף קילומטרים ברגליו הקטנות. גם השהות עם משפחת קורן ועם הילדים עושה לנו טוב לכולנו. סוף סוף אנחנו לא לבד בטיול אלא אפשר להתחלק ולהשתתף לאורך תקופה יותר ארוכה מיום אחד.
למחרת בבוקר אנחנו יוצאים לטיול - טראק בשפת המטיילים. זה אותו דבר כמו טיול אבל ברגל. שוכרים שלושה סבלים שיסחבו את הציוד עבור שתי המשפחות. סבא יוסי ועמית מחליטים לא לצאת. אמית מפחד שהתקפי אסטמה יתקפו אותו בדרך וסבא גם לא שש לעליות המתוכננות. אנחנו קמים ועושים נשימות יוגיות ורייקי. זה אולי מייגע לכתוב ובוודאי לקרוא כל פעם על התרגולים שלנו אבל בשבילנו זה בכלל לא טרוויאלי. אנחנו מצליחים לקיים את התרגולים האלה למרות הטיול ולמרות הסביבה הלא טבעית או לא קבועה שלנו. מקבלים מהתרגולים האלה המון המון שלווה ואנרגיה ומקווים לשמור עליהם עד לשיבה לארץ וגם כמובן בבית. בשבע בערך הבית מתעורר. קאמלה מכינה לנו תה ומביאה לחדר ואחר כך אנחנו יורדים לכיוון המטבח להכין ארוחת בוקר. אורזים את התרמילים. שני תרמילים גדולים ואחד בינוני. אוכל, אוהלים ושקי שינה לשתי המשפחות. ניקה השיג את שלושת הסבלים וגם צייד אותנו באוהלים חדישים הישר מהחנות. בקשנו ממנו לקנות לנו מצרכים והוא עזר מאוד. הבעיה היחידה שהתגלתה היא שביקשנו ממנו לקנות ארבע חבילות של פאסטה והוא שמע בטלפון - פיסטה. והביא לנו פיסטוקים מלא הסל. התכנון הוא לטפס בוואדי העולה לכיוון הפאס הגבוה. אנחנו חוצים את הרחבה לפני המלון, נפרדים מעמית ומסבא והולכים לכיוון הגשר. חוצים את הנחל ועוברים ליד בית הספר המקומי בו גם קאמלה מלמדת. כל הילדים עומדים במסדר הבוקר וצופים בנו צועדים בשביל העולה בהר. העצים מסביב הם עצים גבוהים מאוד וזקופים. העלווה שלהם לא מאוד רבה ורחבה אבל בגלל הצפיפות בה הם עומדים זה ליד זה הם מצלים על השביל. עלייה תלולה מתחילה את המסע. אחרי עשר דקות אנחנו כבר מותשים ומסתכלים לאחור לראות את הגובה הרב שצברנו במהלך הדקות הבודדות של הצעידה. השביל מתמתן מעט ועובר תחת עצי אלון מסוגים לא מוכרים. הבלוטים שלהם והעלים שלהם דומים לאלונים שאנחנו מכירים מהארץ אבל הם עצומים בגדלם וגבוהים מאוד. מאוחר יותר השביל יוצא אל השמש ומוביל במעלה ההר על המדרונות של הוואדי הגדול. בתים ספורים על המדרונות אנחנו משאירים מאחורינו. עולים ועולים ושוב נכנסים לסבך הצפוף של עצים גבוהים. מתחת לעצים אין סבך והטמפרטורות נעימות. ושוב מטפסת הדרך. אנחנו עוצרים לאכילה של חטיפים וממשיכים במעלה. השעתיים האחרונות של הטיפוס הן במעלה תלול של טראסות טבעיות גבוהות. טיפוס מאומץ של כמה דקות ואז הליכה יחסית קלה במשך כמה דקות נוספות. ושוב טיפוס תלול ושוב עליה מתונה. עורבים רבים בשמיים ומעליהם עופות דורסים גדולים בעלי כנפיים מלבניות ארוכות ארוכות. העצים מתמעטים ולמעשה אנחנו צועדים לנו בשביל שמשי בשמש אחר הצהריים לכיוון מעבר ההרים. כל מדרגה נדמית כאילו היא המדרגה האחרונה ואחריה המעבר אבל אחרי כל מדרגה אנחנו רואים שוב את המדרגה הבאה ושוב מתחיל הטיפוס התלול. באחת הטראסות הסבלים מגלים מין עץ מוזר וגבוה. הם מורידים את הציוד ומטפסים על העץ. מלמעלה הם מורידים פירות קטנים מתוקים דמויי דובדבנים אבל בעלי חרצן גדול יותר. הם ממלאים את ידינו פירות אדומים ואנחנו ממשיכים בצעידה תוך כרסום של פירות מתוקים. לבסוף אנחנו עולים את המדרגה האחרונה ומגיעים למעבר ההרים. ובמעבר כמו בכל מעבר מגלים דהבה.
בעצם לא דהבה אלא אוהל קטן של משפחת רועים וכמה פרות. הם מציעים לנו למכור לנו חלב טרי וחם אבל אנחנו כמובן מסרבים מטעמים מובנים. הולכים בעמק הגבוה שנוצר ליד מעבר ההרים ומוצאים מקום למחנה. על אף העייפות אנחנו מכינים את המחנה ומקימים את האוהלים. מדליקים מדורה ומבשלים את ארוחת הערב. הסבלים שלנו מפליאים בסחיבה של עצים למדורה מהיערות שמקיפים את העמק. אני יוצא לשוטט בחיפוש אחר מים. מסתבר שכל העמק הגדול הזה כולו מוצף מים על פני השטח ומתחת. אני מגלה שלוש או ארבע נביעות של מים לאורך פלג קטן של מים. ממלא את הבקבוקים שלנו במים מהנביעות.
במחנה התכונה רבה לקראת החשיכה. אנחנו מכינים אורז ותבשיל ירקות עם הרבה דאל. אחר כך אנחנו מתלבשים במיטב הבגדים החמים שלנו ומתחממים ליד המדורה. האויר קר מאוד ונושבת רוח. האוכל מחמם וגם האש. מהר מאוד אנחנו נכנסים לאוהלים והולכים לישון. בתוך האוהל נעים ולא קר ויחד עם כל אמצעי החימום שלנו אנחנו נרדמים לשנת מטיילים נעימה. בבוקר אני מתעורר מוקדם. הפורטרים שלא היו מצויידים בבגדים חמים כמונו לא ישנו טוב ומתרכזים ליד המדורה כבר בשעה מוקדמת. אני עולה אל הפאס ומשם חושב שאוכל לראות את ההר של שימלה אבל לא דובים ולא יער וגם לא שימלה. אני עושה מעט מדיטציה על הפאס ויורד חזרה. במחנה מתעוררים כולם לגלות את כל האדמה מסביבנו קפואה. השמש שעולה והמדורה מחממות אותנו ואת העשבים מכוסי הקרח. הילה וטוביה יחד עם נעה והילדים עולים לפאס וחוזרים די מהר. ארוחה זריזה ואנחנו שוב בדרך, הפעם בירידה חזרה. הדרך במעלה ההר ארכה שש שעות אבל הדרך חזרה הרבה יותר קלה וקצרה. שוב אנחנו חולפים על פני כל המדרגות הקשות הפעם בחטף. אחר כך נכנסים ליער הצפוף והגבוה ושוב יוצאים ממנו לשמש ולבתים הראשונים של חוות מבודדות. אחר כך שוב עצים צפופים ולבסוף האלונים בשרים את הכפר. אנחנו מגיעים לגסט האוס עייפים ומאוד מרוצים. המון הערכה לילדים שעשו את כל המסלול הזה. מקלחות קרות בגלל הפסקת חשמל וארוחה מהירה.
לבסוף בערב אנחנו מכינים ארוחת ערב גדולה ויושבים בנחת לשוחח שיחת פרידה מטוביה והילה. היינו שלושה שבועות ביחד. צמחה מין הבנה ושיתוף והרבה אהבה. אנחנו עצובים להפרד ומבטיחים להפגש שוב במורד הדרך ובהמשך הטיול.
בנתיים אנחנו יוצאים מחר לכיוון דרמסלה.    

Add to del.icio.us Add to reddit

Photos / videos of "בטאד - סוף סוף טראק":